השתקפות

כשחלק כל כך מהותי מההוויה שלנו, פונה באופן טבעי רוב הזמן החוצה - אל הסביבה, החברים, העבודה והמשפחה, קל מאוד להאשים את ה"מציאות" החיצונית כשמשהו מתפקשש, או מרגיש לא מדוייק. ולמרות אותה נטיה טבעית, כמה חשוב לזכור שהחוייה למעשה היא תמיד תמיד פנימית.

כל אירוע חיצוני, יירשם ויתורגם על ידנו בכלים הפנימיים והיחידים שעומדים לרשותנו - במחשבה שלנו, ברגשות שלנו, או בתחושות הפיזיות שלנו.

תורת הקבלה מלמדת, שלא סתם המציאות החיצונית נראית כפי שהיא נראית. היא שיקוף תמידי של עולמנו הפנימי. מה שאנחנו רואים בחוץ הוא מדוייק עבורנו והוא אפילו מוקרן מתוכנו, כדי שתהיה לנו הזדמנות להתבונן וללמוד.

"הפוסל במומו פוסל", לימדו חז"ל.

אם ראינו מציאות חיצונית, היינו ביקורתיים כלפיה ופסלנו אותה, הדבר בא לספר לנו משהו על עצמנו. הבעל שם טוב לימד: "הרואה נגעי חברו, ידע שיש בו שמץ מנהו".

זאת אומרת, שמשהו מהדבר הזה שאתה מלין עליו ומתקומם נגדו אצל חברך, מצוי גם בך. אם לא היה מצוי בך, לא היית רואה.

יש הקלה בהבנה שלא באנו לשנות את הבחוץ וגם אין באמת ביכולתנו. אנחנו יכולים רק לעבוד עם מה שעולה בתוכנו, במרחב הפנימי שלנו. החוץ משקף את הפנים. תמיד.

כשזה המצב, כמה חשוב לטפח את המרחב הפנימי. כמה חשוב לתרגל.